בחתונת הוריו של אכילס נמנע זאוס מלהזמין את אלת המלחמה אריס, ובאופן בלתי-נמנע נוצרה תאונת שרשרת בתגובה: אריס שנעלבה זרקה "ליפה שֶבַּאלות" תפוח זהוב, שנתפס על ידי הרה ואתנה ואפרודיטה, שעל מנת להכריע בסוגיה פנו לזאוס, שהטיל את הבחירה על פריז, שבחר באפרודיטה שהציעה לו את הלנה, שחטיפתה הציתה את מלחמת טרויה: בלתי-נמנעות הבחירה וטרגיוּת השלכותיה. אחרי הבחירה שנכפתה על פריז, הזדמנה השוואה בין העיר שנושאת את שם גיבור המיתוס לבין זו שנוסדה מתוך התגלגלות גרסאותיה(?).

***

במקום שלא ניתן לראות משחקי כדורגל, ניתן רק "לראות" אותם. ומה שניתן היה "לראות" ברומא (ובפירנצה) הוא עיר מוכת-טרור, משותקת מפחד מפני חוליגנים שפולשים אליה מבית ומחוץ. בהלה אחזה בבירה של המדינה שהיא אלופת העולם בכדורגל, קסנופוביה וקרתנות הנחו את העיר שלפני 50 שנה הניחו בה את התשתית הכלכלית ליצירת האיחוד האירופי. ועם זאת גם פריז, בה הותרה כניסתי למגרשי כדורגל, לא מכניסה אורחים – מילולית. כפי שכותב גופניק ב”פריז אל הירח”, "פריז פתוחה בפני כל אחד, אבל מה שפתוח אינו לגמרי פריז. זו פריז אחרת, סימולקרה של פריז, שעוטפת את זו האמיתית ונמצאת שם כדי שיראו אותה, כדי להיראות". אלא שהדחייה הפריזאית כלל לא מורגשת, כה גדול עידונה; הזקן האיטלקי שעמד לפני הדלפק, לעומת זאת, לא יכול היה להיות בוטה או ישיר יותר.

אבל מעבר לקסנופוביה ולקרתנות, הפניקה הרומאית משקפת פרימיטיביות. בעולם של הגירה, ביבשת שהולכת ומתמלאת מהגרים, בפתרון הרומאי היה גלום הפיגור הרומאי. נאנקת תחת עול ההיסטוריה המפוארת שלה, רומא אינה מכירה בעולם של המאה ה-21 משום שהיא עדיין תקועה במאות קודמות. אולי ריינר מריה רילקה קצת מחמיר איתה, אבל עדיין: "… לרומא, אם אינך יודע זאת מכבר”, הוא כתב למשורר הצעיר, "יש השפעה מעציבה באופן מדכא בימים הראשונים: אווירת המוזיאון חסרת החיים שהיא נושפת; תלי תלים של כל תקופות העבר שלה, משוחזרים ומתוחזקים במאמץ רב, עליהם מתקיים הווה קטן; הערכת-היתר העצומה של מומחים ופילולוגים, אותה מחקה הנוסע הממוצע באיטליה ביחס לכל הדברים המעוותים והעזובים שבסופו של דבר אינם אלא שרידים מקריים של תקופה אחרת ושל חיים שאינם ואסור שיהיו שלנו…”. ופריז? לאחר שחמקה ממני גאונותו של מסי, הלכתי לשבת יום אחד בבית הקפה Les Deux Magots, אותו נהגה לפקוד בעבר סוללה של אנשים בעלי גאונות משל עצמם: ויילד, ג'ויס, המינגוויי ובעיקר סארטר וקאמי. אבל גם הם, לדאבוני המתמשך, לא היו שם: “נוכחותה של כל כך הרבה היסטוריה אמורה להיות… אפילו מביכה. אבל היא לא, לא משום שהעבר כה נשגב אלא משום שנדמה שהוא איננו. היעילות הצרפתית נטולת-הסנטימנטים… מנטרלת נוסטלגיה. ההיסטוריה כל הזמן מנגבת את השולחן ושואלת אותך, חסרת-סבלנות קמעה, מה תרצה עכשיו".

אם הפתרון הרומאי היה קסנופובי וקרתני, נראה שזה לא היה מקרי. מילאן המקרטעת, שבראשה עומד גם מי שעומד בראש הממשלה, מסמנת לא רק את חולשתו המקצועית של הכדורגל האיטלקי הדועך – אלא גם את חולשתו המוסרית על רקע פרשיית הקלצ'יופולי. והדג מסריח מהראש (בצרפת, לעומת זאת, רק הגבינה מסריחה): רק לפני שבוע לעג ברלוסקוני לאובמה ולאשתו "השזופים". הוא גם פרימיטיבי, לפחות בהשקפותיו הלשוניות: כותרת ראשית בעיתון לפני שבוע בישרה, “ברלוסקוני תוקף את הלהגים המדוברים".

טרופת-טרור, קסנופובית וקרתנית, כורעת תחת משאה המחייב של היסטוריה ארוכה, מובכת על ידי פוליטיקאי בכיר שהוא גזען וגרוע מכך, בעל רעיונות לשוניים הזויים (“רק ליברמן מבין ערבית") – רחמים, רחמים על רומא.

***

ופריז?

לפעמים אנשים מבקשים שתביא משהו מחו"ל, אבל לפעמים הם מבקשים שתביא רק משהו – לא משהו ספציפי, רק מה שהוא. מישהי ביקשה ממני שאחפש לה קשת בענן.

אבל בשבועות הראשונים הייתי עסוק מדי בחיפוש אחר ספורט. זה לא היה פשוט. לקח לי שבועיים להגיע למשחק כדורגל – נצח. הרוגבי לא היה מדהים, לטורניר גולף בסוף לא הלכתי, היה איזה טורניר אתלטיקה קיקיוני שלא עורר השראה, ולא הרבה יותר. לא חסרים בפריז מתקני ספורט, אבל הם כולם ממוקמים בפאתי העיר; גם קבוצות לא חסרות, אבל הן דחוקות לקרן הרחוב: “הרחוב הספורטיבי" איננו, כמאמר הקלישאה, “גועש" – פשוט כי בפריז אין רחוב כזה. וגם ברחובות שיש בפריז לא מרגישים את נוכחותן. תרבות הספורט ככלל נדחקת לקרן זווית. אז מה יש בה?!, שאלתי את עצמי.

תשובה לשאלה, כשהיא נהגית באינטונציה שונה במקצת, מציע גופניק: שפריז מיוחדת בזכות המתח בין התרבות הגבוהה, הרשמית, המופשטת, לבין החברה ותרבותה הפופולרית, ובזכות הזליגה של התרבות הגבוהה מטה, שבזכותה הופך כל אדם מהשורה ל"מונטיין בעצמו במגדל משלו".

מה יש בה?, היא השאלה שהמשורר הרומנטי קיטס סירב לשאול ביחס לקשת בענן. כשניוטון הצליח להסביר את סודה – ובין השאר לחשוף את שמה העברי כאוקסימורון, שכן הקשת לא נמצאת באף מקום, היא תלויה במיקום האדם ובמיקום השמש – לבו של קיטס נשבר:

Do not all charms fly

At the mere touch of cold philosophy?

There was an awful rainbow once in heaven:

We know her woof, her texture; she is given

In the dull catalogue of common things.

Philosophy will clip an Angel's wings,

Conquer all mysteries by rule and line,

Empty the haunted air, and gnomed mine –

Unweave a rainbow

קיטס מת – מלב שבור? לא, שחפת – ונקבר ברומא. מעברו השני של הטיבר, באחד מאינסוף החדרים של מוזיאוני הוותיקן נמצאת היצירה המפורסמת של רפאל, האסכולה של אתונה. מוקפים ערב רב של הוגי דעות "קרים”, במרכז הבמה ניצבים אפלטון ואריסטו, אריסטו מחווה בידו מטה, אפלטון מצביע מעלה.

בשני המקומות, למעלה ולמטה, מצאתי קשתות. בג'נבה, שביהירותה לא למדה את מוסר ההשכל הפריזאי בדבר הכרחיות ההכרעה וגם היום מעדיפה לשבת על הגדר ולא להצטרף לאיחוד האירופאי (ופשוט להשתמש ביורו!), נמצא סילון המים הגבוה בעולם, ה-jet d'eau. הוא פרץ מתוך מעמקי האגם כמו נורה מתותח, עולה הישר ללב השמיים, חודר לפער הצר שבו נפרדו העננים האפורים שכיסו את שמי ג'נבה. הרחק באופק מעבר להרים, גבוה מעל האגם, הבריק קשת בענן.

זמן קצר לאחר מכן, יומיים לפני שעזבתי את פריז, הלכתי להחליק על הקרח (בפרבר דרומי של פריז, כמובן). שמחתי לגלות שתוך זמן לא רב אני מצליח לחזור לרמה הנמוכה שאליה הגעתי כשלמדתי להחליק 12 שנים קודם. החלקה על הקרח היא ספורט שמוֹרה ענווה, שבו צריך להישאר קרוב לקרקע ושבו לומדים להעריך את הקרקע היציבה שעליה דורכים, לא מחליקים. אבל להחליק הוא לטעות, והיה ברור שנפילה היא רק עניין של זמן. כשזה קרה, הילדים בני הארבע שטסו באלגנטיות סביבי התפוצצו מצחוק. כדי לברוח מהם הלכתי ללובר, שם הנחתי שהם לא ימצאו אותי. אבל לא נכנסתי, נעצרתי בפירמידת הזכוכית בכניסה. מקרני השמש שחדרו דרך הזכוכית שסוככה על זירת ההחלקה השתקפה חצי-קשת קטנה בענן – כלומר, בקרח.

כך שמצאתי עבורה שתי קשתות בענן, אחת גבוהה ומלכותית, אחת נמוכה וצנועה. אבל היה אחד, כמובן, שהיה גדול משניהם יחדיו ומיזג אותם בתוכו.

***

אנשים היו שואלים, מה אתה עושה בפריז בחגים? ובאחד הפוסטים הקודמים עניתי בצורה מתחכמת. במקום לתת תשובה אמיתית (ולא מעניינת) עכשיו, אציע עוד תשובה מתחכמת (ולא פחות מכך, אמיתית): שלא ידעתי מה אעשה, ושלא הטרדתי את עצמי בכך; שלא דאגתי שמא אפספס חג, או שהשנה חלילה תתחיל בלעדיי ותותיר אותי תקוע לנצח בתשס"ט, בעיקר משום שבפריז תמיד חג – פריז בעצמה היא חג. היא "חג נייד", כפי שקרא המינגוויי לספרו על פריז, בביטוי מלבב שחיותו אובדת בתהומות התרגום לעברית: “אם התמזל מזלך לחיות בפריז בצעירותך, אז בכל מקום שאליו תלך בהמשך חייך היא תישאר איתך, משום שפריז היא חג נייד".

איזה חג? סוכות, כמובן – פריז היא ביחס לזמן מה שסוכות ביחס למרחב. פריז היא קשת בענן, הקשת שבין העננים הגבוהים והנמוכים – בשום מקום, בכל מקום, באף מקום, בעל-מקום, תמיד.

ספסרים! איפה הספסרים?! תפקידם בהצגה אינו נחוץ בעליל, והם מרכיב הכרחי בכל אירוע ספורט שמכבד את עצמו. פעילותם אסורה על פי חוק, והם בשמחה עוסקים בה בקרבת שוטרים. אתה אף פעם לא זקוק להם, והם תמיד שם. עד שהם לא.

איפה הספסרים!? היום אני זקוק להם משום שאתמול סירבו למכור לי כרטיסים בחנות. כרטיסים יכולים לקנות רק תושבי רומא, הצהיר הזקן שעמד לפני הדלפק, לא זה שעמד מאחוריו. למה? מסיבות בטחוניות.

איפה הספסרים!? לא על הגשר ולא מתחתיו, לא בחנייה ולא בבתי הקפה, לא ברחבה ולא בכניסה, לא ממזרח ולא מצפון, לא בקרבת השוטרים ולא הרחק מהם.

איפה הספסרים?! לא יודע. אבל יש שוודים, שלושה נורדים חסונים שכאן לשלושה ימים. גם הם משחקים מחבואים עם הספסרים ומפסידים. הם מספרים אגדה על ספסר מעברו השני של הטיבר ששלוש שעות קודם לכן הציע 70 יורו תמורת כרטיס במעלה יציע האורחים. הם מספרים אגדה אחרת, לא לחלוטין מדויקת אבל גם לא לגמרי חסרת-שחר, שאמורה להסביר את המצוקה האגדית שלנו – על אוהדים מנאפולי שבשנה שעברה פלשו לתחנת המשטרה הסמוכה בתום המשחק.

מילא, כנופיות מאפיה מהדרום, אבל גם חמישה ימים קודם לכן סירבו האיטלקים לאפשר לי כניסה למשחק. הייתי בפירנצה, וליברפול הגיעו לשם לרגל המחזור השני בליגת האלופות, ובמשרדי הכרטיסים סירבו למכור כרטיסים למי שאינו תושב איטליה. למה? כי יש להם מסמך מהמשטרה, והם אפילו יכולים להראות אותו. (אבל איזה גבר יוסי בניון, איזו סולידריות! לא השתתף במשחק מתוך הזדהות – ואולי גם פציעה. זה קפטן של נבחרת לאומית!). ניחא, נגיד חוליגנים אנגלים, אבל גם חמישה ימים אחר כך לא נתנו לי להיכנס למשחק…

ובינתיים הוא מתחיל, ושאגה גדולה עולה מהיציעים הקרובים-רחוקים. הסופר האורוגוואי, אדוארדו גליאנו, טוען שאין דבר ריק מאצטדיון ריק. אבל יש: מה שנותר מחוץ לאצטדיון מלא, רועש, גועש ורוגש.

***

מה שנותר מחוץ לאצטדיון: זקן תמהוני מקשיב לרדיו; ילדה סינית קטנה שמסיכה מכסה את פיה מתוך – אני משער – הפחד להידבק בשפעת החזירים או – אני נחרד – להדביק אחרים בה; ושיחה עצלה עם השוודים, שלא באמת מתעניינים בי כפי שאני לא באמת מתעניין בהם. הייאוש שוקע, הנחישות מתפוגגת, התקווה אוזלת. האמון שלי בספסרים אובד לנצח.

שלט שתלוי על שער הכניסה למתחם האצטדיון בוהה בי, לועג לי. בארבע עשרה שפות הוא מברך את הבאים בשעריו. אבל לא בעברית. אפילו לא בערבית. גם לא בארמית, או אכדית, או אוגריתית, או אמהרית. אנטישמים.

לפתע ניצת זיק של תקווה בעיני הגבוה שבשוודים.

"תגיד, שירתת בצבא?”

"אהה", אישרתי.

"יש לך איברים של פלסטינים לסחור בהם תמורת כרטיסים?”

** אם אפלטון נזקק ל-א' פרוסתטית, מדוע מישל פלטיני חסין?

 עליתי במדרגות מתחנת המטרו במילאנו ויצאתי אל האור החיוור בציפייה לראות את אחד מסמלי התרבות המערבית, ושם הוא היה: מול בניין נורא גבוה עם המון עיטורים חרותים באבן, ניצבה יצירת מופת בגובה 74 ס"מ ובמשקל 8 ק"ג הידועה בכינויה “אוזניים גדולות", או בשמה הרשמי, גביע אירופה לאלופות, היהלום שבכתר הכדורגל האירופאי שחובש מישל פלטיני לראשו. למען האמת, אני לא ידעתי שהיא שם – באמת שלא! – אני באתי לכבוד המבנה הצנוע בעברה השני של הכיכר: הדואומו די מילאנו, הקתדרלה הגוטית הגדולה בעולם, “שיר מִשיש" כפי שתיארהּ מרק טוויין. והוסיף טוויין: “אני לא יכול להבין איך היא יכולה להיות שניה לכל דבר שהוא שהינו מעשה ידי אדם".

אף על פי כן, בעוד אנשים נכנסו בחופשיות ובנינוחות לכנסייה, מעברה השני של הכיכר צבאו אנשים על פתח המבנה שבו שוּכן "אוזניים גדולות" כדי לזכות ברגע של התייחדות עמו. בכנסייה מצאו האנשים מפלט נוח מפני הגשם, שבאותו הזמן הרטיב את האנשים שהצטופפו סביב המחסומים בפתח המשכן, מחכים רק לרגע שבו יוכלו באמצעות תנוחה לא נוחה במיוחד להגניב מבט חטוף בגביע המבריק.

עמדתי על הקו שנמתח ביניהם; אפשר היה להרגיש את המתח שחצה את הכיכר. הכיכר לא היתה רק לב מילאנו; היא היתה שדה קרב מגנטי. כל אחד מהקטבים הפעיל את משיכתו, והאדם הקטן נקרע ביניהם.

***

אז מה אתה עושה בראש השנה בפריז?

לא הייתי בטוח, ואז קיבלתי ביום שלישי בלילה הודעה מחבר: “שנה טובה! לא, לא הודעה קיבוצית ולא הקדמתי ביומיים. אבל השנה האמיתית מתחילה הערב, עם פתיחת ליגת האלופות…”. ובאמת אין הצדקה לבלעדיות שניכס לעצמו א' בתשרי. ביהדות נהוגים ארבעה ראשי שנה, ולו היה כדורגל בתקופת המשנה בוודאי היו חמישה.

לאחר שהגזמתי עם תופעת ההפשטה הצרפתית המפורסמת – “לראות" משחק, כביכול, במקום שאין – החלטתי ללכת למשחק בשר ודם ויזע, וכדי להעניק מימד של מוחשיות מוגברת לחוויה אף הרחקתי לשם כך עד מילאנו, כדי לפתוח את השנה החדשה עם אלופת אירופה הטרייה ברצלונה, שפתחה את המסע להגנה על תוארה מול אינטר המקומית בשנה הראשונה למתכונת החדשה שהגה פלטיני. "!!!!", כתב לי אחד. עשרים וארבע שעות מה"גיהנום", העיר אחר: שבע שעות וחצי הלוך, שבע שעות וחצי חזור ובתווך בקושי תשע שעות בעיר עצמה.

ברכבת נתקפתי הרהורי כפירה ליבוביצ'יאניים (“עשרים ושניים משוגעים רודפים אחרי כדור וגו'”) – כל הדרך הזו, בשביל… משחק כדורגל? כמובן, לכל דבר ניתן לערוך רדוקציה שטחית כשל לייבוביץ', וכמובן, השלם גדול מסך חלקיו (“Irreducibili” התריסו אוהדי אינטר כלפי לייבוביץ', בכרזה שתלו ביציעים). אבל את חוויית ליגת האלופות אפשר השנה למצוא גם בארץ. כך שלא בשביל המשחק עצמו אני נוסע, וגם לא בשביל החוויה שמסביב – אז… בשביל מה?

בשביל מה? בשביל הגאונות – של אבראהימוביץ', של הנרי, אבל בראש ובראשונה של מסי. 'גאון' היא לא מילה להקל בה ראש; ולכן, מתוך שאיני משתמש בה בקלות-דעת, עשיתי את הדרך הארוכה למילאנו – כדי לחזות בהבלחה של על-אנושיות בעולם שהוא "אנושי, אנושי מדי". לייבוביץ', אני מתאר לעצמי, היה מתהפך בקברו. אבל אני הרגשתי טוב עם עצמי – גאונות זו סיבה מספיק טובה לנסוע מעל תריסר מאות קילומטר.

שנה חדשה מביאה איתה ציפיות חדשות. והחיים, הם חושפים אותן כחסרות שחר.

***

השחר האיטלקי, הוא לא מעורר ציפיות; הוא נראה כאילו השמש עומדת לשקוע. הרכבת חוצה את הגבול ואת פניה מקבלים יערות אפלים. היא עוברת בין הרים מאיימים שפסגותיהם נסתרות מן העין, עטופות בצעיף עבה של ערפל. לפעמים הערפל כל כך סמיך שנדמה שההר קטום, כאילו נחנק ואיבד את ראשו; לעתים הוא אוורירי יותר, ואז ניתן בעדו לשרטט את תוואי הפסגה; אבל אף פעם לא לראותה ממש. מה מבקשת התפאורה הקודרת להסתיר? את הסודות האפלים של הכדורגל האיטלקי, שנחשפו ב-2006 בקול רעש גדול. הכדורגל האיטלקי שלט באירופה במשך שנים לא מעטות, ב-2003 גמר גביע אירופה לאלופות אפילו היה לעניין פנים-איטלקי, אבל מאז פרשת הקלצ'יופולי נחסמה בפניו הגישה לפסגת ההר. היום, הוא אפילו לא רואה אותה. מכולן נפגעה יובנטוס יותר מכל, ואמנם בשערי טורינו עומד מנוף לשיקום ההריסות. מעל שמי העיר מילאנו, לעומת זאת, פרושה שמיכה אפורה; אולם הסתיו אינו מסביר פנים פחות מהקיץ, שבו מילאן איבדה את כוכבה הגדול לטובת ריאל מדריד, ואינטר את כוכבה אבראהימוביץ' לברצלונה עצמה. הציפיות במילאנו כל כך גבוהות עד שבתגובה לדברי פאביו קאפלו, שהעריך שאינטר צריכה לזכות בליגת האלופות, השיב מאמן אינטר מוריניו: “מי שאומר את זה לא מבין כלום בכדורגל". מדי פעם חוצבת לה הרכבת מסילה נחושה דרך ההרים, אבל היא אובדת באפלה של מנהרות אין ספור. השאלה מבחינת הכדורגל האיטלקי היא – מתי סופן?

מנגד, את שחקני ברצלונה היורדים מההר כמו מהאולימפוס, משׁרת הערפל כדי לשוות להם נופך מיתי. מפלטו של פרשן הכדורגל הוא הביטוי "מזל של אלופים"; כשהערפל מתפזר מתברר שלברצלונה יש ביטחון של אלופים: הם עולים לשחק בגוון שנתקע איפשהו על הרצף בין הוורוד לכתום ולא החליט אל מי להצטרף.

***

ההליכה לאצטדיון ארוכה ולא מעניינת. אבל אז דרך העלים נגלות קורות אדומות, אותן קורות המרכיבות את פסגת האצטדיון, ודי בהן כדי להחזיר אותי עשור לאחור – פיפ"א '98, '99, 2000 (שם זה נפסק; ברגע ששילבו את הפסקול של יורם ארבל במשחק זה הרס הכל). ואז נחשף שאר האצטדיון. מוקף שערי כניסה רחבים שמעל כל אחד ניצב דיסקוס ניאון בוהק, האצטדיון עומד במרכז המעגל ומסביבו חגים הכוכבים. מבחוץ, הוא מרהיב בדיוק כפי שהיה במשחק המחשב.

מבפנים, הוא מרשים עוד יותר. בארבע פינות המגרש עומדים צריחים, וביניהם פרושות טראסות אנושיות, מגלשות ארוכות וצפופות של ראשים. על הראשים מסוככים גגות גליים, ומעליהם הקורות האדומות שממסגרות צוהר צר בתקרה. אבל השמיים שנראים בעדו כל כך רחוקים, והאווירה בתוך האצטדיון כל כך דחוסה והתפוסה כל כך צפופה שחשים מתחת לקרקע, מתחת למים. האצטדיון הוא אקווריום (מלבד בהפסקה, כשהוא הופך מאפרה; במהלך המשחק הרוב לחוצים מכדי לעשן). וכששאגה עולה מהיציעים, הרעש מקיף אותך ולא מרפה. ההד ממאן להיגמר, הוא שוטף אותך כמו גל, עובר מעליך פעם אחת בדרך אל החוף, ופעם אחת בדרך חזרה אל הים. לרעש בפנים יש איכות אחרת: הוא מקיף אותך, שוטף אותך, בסוף בולע אותך.

הערפל האיטלקי נמצא גם בתוך האצטדיון, הוא אופף את היציעים. אלומות האור שחורכות אותו מאירות רק את המגרש ומותירות את הצופים בצל. המשחק הוא במרכז, וכולם מרוכזים בו. יש מיתוס לפיו הסדרנים במגרשים באירופה הם מקצועניים, ולפיכך מבלים את המשחק כולו כשגבם למגרש ועיניהם ליציעים. וזה אולי נכון במקומות מסוימים. אבל לא בסן סירו: הסדרנים צופים במשחק כאחרוני האוהדים, ומעודדים יחד עם אחרוני האוהדים. אין להם מה לדאוג: האוהדים מרוכזים במשחק כמוהם.

על ידי יושב בחור צעיר ומאחוריו חברתו. מדי כמה דקות היא שולחת את ידה קדימה, כדי לקבל תשומת לב. הבחור תמיד נענה. אבל היד חוזרת שוב ושוב. היא מרגישה מאוימת על ידי המשחק, ובצדק. תיארתי לעצמי שהיא צריכה להיות מאוד יפה כדי להתחרות בו על תשומת לבו של בן זוגה. אבל לא הסתובבתי לבדוק. גם אני הייתי עסוק.

לפעמים ציפיות מתגשמות במלואן, ולמעלה מכך.

***

ולפעמים לא. לא בכדי משחקים ברצלונה בכמעט-כתום. הכתום הוא מחווה למסורת הכדורגל ההולנדי המבריק. ברצלונה במשחקה המענג היא יורשתה הלגיטימית של אייאקס של שנות ה-'70, ויש לה שושלת המסירה שתוכיח זאת. קרויף מסר לה את התורה, ראשית כשחקן ואחר כך כמאמן. קרויף עצמו הצמיח שושלת של מאמנים, בעוד שעל המגרש מתרוצץ מסי, גאון בצלמו אם לא בדיוק בדמותו.

שופנהאואר כתב, “כישרון פוגע במטרה שאף אחד אינו יכול לפגוע בה, גאונות פוגעת במטרה שאף אחד אינו יכול לראות". וכך ברצלונה משחקת. כשפעם אחת מעבירה אינטר את הכדור לאגף השני, מסיטה את כובד משקל ההתקפה ומוציאה משיווי משקל את ההגנה, הקהל פורץ במחיאות כפיים סוערות; אבל ברצלונה עושה זאת כעניין שבשגרה. גם מבלי להסתכל, הם יודעים שמישהו נמצא שם. אבל הם כן מסתכלים – הם מסתכלים 20 מהלכים קדימה, והם עושים זאת כי השחקנים נעים כמו היו כלים על לוח שחמט, כל אחד נע במסלול שהוא בו בעת קבוע וגמיש. מסי הוא רק אחד מרבי האמנים שמסדרים את השורות ומנצחים על המתקפה המאורגנת, השיטתית, האינטנסיבית שכותשת את אינטר. ובינתיים, התרגשות גדולה גואה ביציעים לנוכח קרן שמשיגה אינטר.

אינטר, גם כשהיא תוקפת, לא מצליחה לתקוף כך. אבל היא כן מצליחה לחנוק את ההתקפה של ברצלונה, ואיתה את מסי, ולחלץ תיקו אפס ביתי. לאן נעלמה הגאונות של מסי? 

***

בלילה כבבוקר האיטלקי הפסגות נותרו הרחק מהישג יד או עין. הלכתי לישון בעלטה האיטלקית, ורק כשהרכבת חצתה את הגבול חזָרה לצרפת הגיחו קרני השמש הראשונות.

"'ואז התעוררת', אמר לאפלטון אחד מתלמידיו". לפעמים ציפיות לא מתגשמות, אבל לא לא מתגשמות.

בזמן המועט שעמד לרשותי עשיתי מספר דברים – טיפסתי במדרגות התלולות של המלון, שטתי בתעלות העיר, תרתי אחר פסל הליברדייה, ביקרתי במוזיאון ואן גוך – ובעיקר למדתי דבר אחד חשוב: לא צריך לראות כדורגל כדי "לראות" כדורגל. את הדרך החדשה הזאת לראות כדורגל למדתי מספרו של דיוויד וינר על הכדורגל ההולנדי, "אורנג' מבריק", שקראתי בשבוע לפני בואי; שהרי ידוע כי למקומות חדשים אין מגיעים מבלי לקרוא קודם לכן על הכדורגל המשוחק בהם. אף פעם לא נעזרתי במדריך טוב יותר למטייל.

***

את הכסף אולי סופרים במדרגות, אבל לא בהולנד. צרות להחריד, תלולות להפליא, הן תובעות את מלוא תשומת הלב בעת הירידה או העלייה בהן. לא רק משום שהן מענישות בחומרה על היעדר תשומת לב, אלא משום שמהן עצמן נשקף אלמנט אחד בפילוסופיית הכדורגל ההולנדי: ההולנדים בונים מדרגות כפי שהם בונים התקפות ומגננות. הם בונים את המדרגות שלהם צרות ותלולות לא רק ולא תמיד מהטעם הפרקטי של חיסכון במקום; גם באיזורים כפריים מרווחים יותר בנויות המדרגות כך, והרכבות ההולנדיות אינן רחבות יותר. בסופו של דבר, הם בונים אותן כך משום שתחת אופק של שמיים עצומים הנפרשים כמרחק מראה העין לכל אורך ארצם השטוחה ההולנדים סובלים מ"טראומה מרחבית", שעליה הם מפצים באמצעות מבנים גבוהים וצרים. הטראומה הזאת באה לידי ביטוי במגרש בהתמקדות אובססיבית במרחב, בניסיון ליצור אותו בהתקפה ולהכחיד אותו בהגנה, כפי שעשו אבות אבותיהם במלחמת העצמאות שלהם נגד ספרד במאה ה-16 שעה שהציפו את השדות שבין עריהם הבצורות. איך מייצרים שטח ריק? הולנד עצמה, שבה קשה להבחין בין הטבעי והמלאכותי, מהווה תשובה לשאלה. חלקים גדולים משטחה נמשו מהמים, נכבשו חזרה מהטבע, באמצעות סכרים ומערכות ניקוז. כפי שאומרים ההולנדים, “אלוהים ברא את העולם, אבל ההולנדים בראו את הולנד" (זה נשמע יותר טוב בשפה שבה שם המדינה שונה משם האזרחים).

כאחת המדינות הצפופות עלי אדמות, בה על כל מטר רבוע יש לתת דין וחשבון, גם בארכיטקטורה ההולנדית משתקף הכדורגל המקומי. חצי מאה לפני שפותח ה"טוטל פוטבול" ההולנדי, היתה "ארכיטקטורה טוטלית”. ארכיטקטים של תחילת המאה ביקשו שכל פרט מפרטיו של כל מבנה בעיר ימלא תפקיד בקונצפט מגובש אחד. אבל בו בזמן שכל פרט נדרש לאישור, הוקצה מקום בתוכניות המתאר לביטויים של יצירתיות אישית. אותה גמישות באה לידי ביטוי גם בגישתם של הארכיטקטים הסטרוקטורליסטים של שנות ה-60', שבחזונם האנטי-היררכי כל מבנה היה מסוגל למלא תפקידים שונים במסגרת המערכת השכונתית או העירונית. וכך היה גם בכדורגל שהחלה לשחק אייאקס לקראת סוף אותו עשור. מגנים התקיפו וחלוצים הגנו, וכשהחלוצים חזרו להתקיף אז המגנים שבו להגנה, הכל בתיאום וכחלק ממערכת אחת שזיווגה אחריות קולקטיבית עם ביטוי אינדיבידואלי.

שורשי הנטייה ההולנדית לשוויון ולדמוקרטיה נטועים בימי הביניים, בשיתוף הפעולה שנדרש כדי לבנות סכרים ולמנוע שטפונות. כך, כאשר וים ואן הנחם שקל לעבור לשחק במארסיי הצרפתית ב-1975, הוא ביקש להיוועץ באשתו ובשניים מחבריו. לאחר שדעותיהם נחלקו בתיקו 2-2, הוא פנה לכלבו והורה לו לנבוח או לזוז אם ברצונו לעבור. הכלב נותר במקומו. וכך עשה ואן הנחם, גם כעבור שלוש שנים כשפרש מהנבחרת ההולנדית ערב גביע העולם על רקע התנגדות להיררכיה הכלכלית שהונהגה בנבחרת. גם היום מדברים מאמנים הולנדיים כמעט במונחים של "אמנה חברתית" המתקיימת בין שחקני הקבוצה. בשנותיה הגדולות ביותר של אייאקס, כשהיתה אלופת אירופה שלוש שנים ברציפות, שחקני הקבוצה ניהלו את עצמם בחופש חסר תקדים, אלא שהיתה זו השיטה הדמוקרטית שלבסוף הביאה לנפילתה. ההצבעות שערכו לתפקיד הקפטן ב-73' פילגו את הקבוצה וגרמו לעזיבת כוכבה, יוהאן קרויף. חולשת הדמוקרטיה ההולנדית טמונה בסרבולה הבירוקרטי, באיטיות שבה מגבשים קונצנזוס; בכדורגל, טוענים חלק משחקני אותה קבוצה, דרוש מנהיג אבסולוטי.

קרויף, במובנים מסוימים, היה המנהיג הזה. הוא היה ארכיטקט הבנייה הווירטואוזית על המגרש, "הגיאומטר הנצחי” של וולטייר, ומחוצה לו הוא היה חשוב עוד יותר. הוא היה סמל לשנות ה-60' התוססות שהסעירו את אמסטרדם הרדומה והפכו אותה למה שהיא היום. באישיותו הפרדוקסלית הוא גילם את השילוב בין אינדיבידואליזם וקולקטיביות. פני הדור לא היו כפני הכלב של ואן הנחם, אלא כפניו שלו – מילולית. המהפכה התרבותית הונעה על ידי אסיפות של אנרכיסטים שהתרכזו סביב פסל הליברדייה, המציג נער רחוב צעיר. בחזותו, יש אומרים, מזכיר הנער בפסל את קרויף הצעיר.

***

היום קרויף הוא זקן. גם אל הפסל כבר אין עולים לרגל. משני צדיו עומדים פילים צבעוניים, שניים מתוך עשרות שמסתובבים באמסטרדם היום, כמו פסלי האריות בירושלים לפני מספר שנים. האנשים שעוברים במקום היום אינם שועים אל פסלו ההיסטורי האפור של הנער סתור-השיער, הם נמשכים אל הפילים הבוהקים והמסיביים, שיופיים ברור ואופיים מחבק. הם הפרוטוטיפ של הכדורגלן המודרני: בהמות בנויות לתלפיות, נאות למראה וידידותיות למשווק – לא גאונים מיוסרים ודקיקים בעלי אישיות קוצנית. אבל פילים יש הרבה ברחבי אמסטרדם, ליברדייה יש רק אחת. והם לא כאן לזמן רב, הם מיועדים בקרוב למכירה פומבית; מורשתו של קרויף, לעומת זאת, עדיין בועטת.

זחיחות שאננה ניבטת מפניו של הנער המפוסל, הבטוח בעליונותו. גם היום לקרויף אין חרטות על ההפסד 2-1 למערב גרמניה השנואה בגמר גביע העולם 1974, הפסד שהותיר פצע שותת בלב האומה. “אני לא חי את חיי עם רגשות אשם שלא זכיתי בגביע עולם. שיחקתי בקבוצה פנטסטית שהסבה הנאה למיליוני אנשים. אין מדליה טובה יותר ממחמאה על הסטייל שלך". (קרויף היה לא רק אמן ברוחו, אלא גם ברגליו: כוריאוגרפים שאבו השראה מהתנועה שלו על המגרש, ורקדן הבלט הרוסי נורייב צפה בו בקנאות ומתוך קנאה). וזו, לטענת מאמן הנבחרת לשעבר ליאו בינהאקר, הבעיה של הכדורגל ההולנדי – ההתעקשות על סגנון, גם על פני ניצחון. "תשעים אחוז מהקבוצות באות לנצח", הוא נאנח, "אבל תמיד יש נבחרת אחת שרק רוצה להראות כמה היא טובה – זאת הולנד".

כך שאת הכסף לא סופרים בהולנד בכלל, לא במדרגות ולא בשום מקום אחר, גם משום שאינו חשוב וגם מפני שאינם זוכים בו וגם מפני שלפעמים הם רבים עליו במקום לזכות בו, ובעיקר משום שלדברי בינהאקר חסר לה "קילר אינסטינקט". דא עקא, יש לה יכולת להרוג – היא רק מפנה אותה כלפי עצמה. האמנות ההולנדית מתאפיינת במידה רבה באותה אובססיה מרחבית, אבל אצל נציגה המפורסם ביותר אפשר למצוא את יצר האובדנות שצץ כל קיץ שני וגורם לנבחרת ההולנדית להכשיל את עצמה, טורניר אחרי טורניר, בדרך כזאת או אחרת, פעם אחר פעם. ההסבר הרווח ביותר חוזר לאותה מסורת של שוויוניות, שמקשה על קבלת סמכות, ולאותה נטייה דמוקרטית שזורעת פירוד. תיאוריות אחרות כורכות את היהירות ההולנדית עם חוסר ביטחון ששורשיו בקלוויניזם, וקושרות את חוסר היכולת ללמוד מטעויות העבר עם חוסר הפופולריות של הטיפול הפסיכולוגי בהולנד. לבסוף, מביא וינר תיאוריה המדברת על "גאווה כמעט-לאומנית שבה הם שוללים זהות לאומית". לא פלא, אם כן, שהם לא מצליחים להתאחד סביב הזהות הלאומית – היא לא באמת שם.

ובאמת, כשהגעתי לאמסטרדם באותו סוף שבוע של כדורגל בינלאומי, הם לא היו שם. הם לא שיחקו באותו יום, ובהיעדרם נאלצתי לראות כדורגל בדרך שונה מזו המקובלת. לא ראיתי כדור, וגם לא היו שחקנים שהכניסו אותו לשערים. אבל כדורגל היה בכל מקום סביבי, ומהבחינה הזו שלא ראיתי כדורים מפרפרים ברשתות, המשחק שראיתי לא היה שונה מכל משחק שבאמת נגמר בתיקו אפס. אדם גופניק, הסופר והעיתונאי של ה"ניו יורקר", כתב פעם: “יש משהו מוּכר בתחרות שבה אף אחד לא מנצח ואף אחד לא מבקיע. אפס-אפס הוא התוצאה של החיים". כך שבסופו של דבר היה אחלה משחק, עדין ואלגנטי ואינטליגנטי כמו העיר שאירחה אותו; ואם כבר, ראיתי הרבה משחקים שנגמרו ב-0-0 והיו פחות טובים.

• המאבק הסמוי על המקום בתור, שלעתים הופך גלוי: הגבר נמוך הקומה טוען – אם אני מבין נכון את נימת דבריו העצבנית – שהוא היה לפניי. אני די בטוח שלא, כי אני משתדל להקפיד על פייר-פליי גם במאבקים מסוג זה, אבל אחר כך אני מרגיש רע: שמא דרכתי מעליו מקודם מבלי משים?;

• הבחירה הבלתי-נמנעת בתור הלא-נכון: התור שלך – כולה חמישה אנשים – לוקח חצי שעה, בעוד האנשים שבאו חצי שעה אחריך כבר יצאו משלהם;

• השאלות ההזויות: “אתה גר בצפון אירלנד?”(?!)

• הבקשות התמוהות: "את רוצה שאצטלם? שוב?!” (ולעצמך: "התמונה בדרכון לא מספיק טובה עבורך?!”);

• ההוראות הבלתי-ברורות לעבור לתורים אחרים – ואז, שוב, כמתבקש, הבחירה הבלתי-נמנעת בתור הלא-נכון;

• הפקידים החדשים שבאמת, באמת, נחמדים ואין שום הצדקה להוציא עליהם את התסכול המצטבר מהמערכת הכושלת;

• הפקעת המחירים במזנונים;

• הפרת הפרטיות: חיטוט בתיקים, גזילת בקבוקים;

• הפרת האינטימיות: סריקות גופניות פולשניות;

• אווירת הטרור: אנשי ביטחון חמורי סבר בכל פינה, על סוסים, חמושים במגינים, חבושים קסדות.

ולפעמים, כל הדברים הללו יחד: אתה ניצב מול שער ברזל מסתובב, לא בטוח לאן להכניס את הכרטיס, וגבר צעיר במעיל עור נכנס בך מאחור, פונה אליך בשפה זרה, לוקח מידך את הכרטיס ומכניס אותו לפתח, ואז נצמד לגבך ומצמיד את גווך לברזלים ותוך שהוא מוחץ אותך מצליח להתגלגל איתך דרך השער המסתובב.

ואז אתה בפנים – במשחק הכדורגל בין פריז סן-ז'רמן וליל, במסגרת המחזור הרביעי של הליגה הבכירה בצרפת. טיסה נעימה!

***

ויש גם הנטייה להגזים, שבה ניתן להודות רק בדיעבד: אמנם, נוסף לאי הנעימות הפיזית, חשתי גם אי נוחות מוסרית מהיותי שותף לדבר עבירה; אבל אחרי רגע של נקיפות מצפון קלות, הרגשתי מגניב להיות שותף לאקט אנטי-ממסדי במדינה זרה. והגבר עם מעיל העור יצא גבר, הוא לא סתם השתמש בי:

"מאיפה אתה?”

"מישראל. מאיפה אתה?”

"ממרוקו".

חייכנו. הוא טפח על גבי, ואני על מעיל העור שלו.

ומעבר למפגן הגבריות שעל פני השטח, נדמה היה שבחיוך ההדדי הסתתר רובד עומק יותר של אירוניה, ואולי של אנטי-ממסדיות. מה שהעלה את השאלה: יהודי וערבי שמוצאים את עצמם דבוקים זה לזה בנקודה ספציפית במרחב, זקוקים זה לזה בנקודה ספציפית בזמן, אם הם מצליחים להצטופף ולהתגבר על חוסר הנעימות על מנת להשיג מטרה משותפת, הגם שהאחד אינו בהכרח רואה את עצם תביעתו של האחר לאותה מטרה כלגיטימית…

מה שאולי מעלה בקרב הקוראים שאלה אחרת: למה אתה צריך להכניס את זה כאן?

אבל הוא שאמרתי – הוא נכנס בי מאחורה.

חזרה לספורט.

***

משעולים למטוס, השאלה המתבקשת היא, כמובן – לאן טסים?

התשובה היתה חרותה באותיות קידוש לבנה על גבי הקשת הגדולה שמסגרה את היציע המזרחי: Ici c'est Paris, כאן זה פריז! כך קראו אוהדי פריז בהתרסה לעבר שכניהם מהצפון שאכלסו, בהתאם, את היציע הצפוני. אולם דומה היה, טוטו (בין אם מילאת טופס, או לאו), ששוב איננו בפריז.

הקפדנות חסרת-הפשרות בחוץ פינתה את מקומה להפקר בפנים, לחזיז ורעם, לתמרות עשן ולגשם של גזירי נייר. יכולתי לשבת במקום שבחר עבורי הפקיד בתום משחק של 21 שאלות בתור השלישי שבו עמדתי, אבל יכולתי גם לבחור כל מקום אחר שהיה באותו רגע פנוי. כל אנשי הביטחון שגדשו את הרחובות שמסביב לאצטדיון נעלמו כלא היו, כאילו נועדו לשמור רק על תושבי פריז החפים מפשע מפני אוהדי הכדורגל האכזריים שפלשו לעירם, לא לשמור על אוהדי הכדורגל המוטרפים מפני עצמם. את המדים של כוחות הביטחון החליפו מדים חדשים, מדים כצבעי הקבוצה, כחולים-אדומים. אחוז יוצא דופן מהקהל לבש אותם, ואלו שלא – לא לבשו כלום. על חלק מהחולצות היו כתוב שם מאחור – השם שלהם, או אולי שם של שחקן אהוב. אבל היה גם מי שהעדיף לכתוב: "אנטי-מארסיי”; והיה גם מי שלא קימץ ברגשותיו וביקש לחלוק אותם עם העולם כולו, והוא הסתפק במסר פשוט וקולע: “אנטי".

המבנה העצים את תחושת הבידוד. שלא כאצטדיונים רבים אחרים המאפשרים הצצה אל העיר המארחת שמעבר לגבולות המשחק, הפארק דה פרינס בנוי כמבצר. מעבר למלתעות הבטון שפוערות רווח בתקרת האצטדיון ניתן לראות בריכה של שמיים תכולים מוכתמת בשלוליות של קצפת. בראש המלתעה הדרומית ניצב זקיף (או אולי רק צלם), וגם הטבע כיבד את ריבונות הממלכה. ציפורים מרשות לעצמן להתקרב לפאתיה, אבל לעולם לא לחדור למרחב האווירי שלה.

מה עוד, שלא קל למצוא טיסות שמוצאן ויעדן זהים. כך פסלתי את האפשרות שהטיסה הובילה חזרה לפריז, ונאלצתי לשקול אפשרויות אחרות. ובכל זאת, נותרו סממנים פריזאיים מובהקים. לדוגמא: הטעם הצרפתי. לא בהכרח הטעם הצרפתי האנין המפורסם, אבל בכל זאת – טעם טוב. כך, בעוד שבמרבית אצטדיוני העולם המעבר מבחוץ פנימה מתווך על ידי מסדרון בטון כעור, הפריזאים נתנו דרור לנטייתם האמנותית. ומכיוון שטעם טוב הוא גם לדעת שהטוב הוא לא תמיד טוב, או לא תמיד מתאים, הם ביטאו את אותה נטייה בגרפיטי ססגוני שרוסס באופן אחיד ובכישרון רב, מבלי להותיר פיסת בטון עירומה. זה היה מרהיב.

גם התפאורה שבנו במגרש עצמו התאפיינה באותו טעם רב-השראה. דגלים לרוב כיסו את היציעים, חלקם גדולים עד כדי ליקוי חמה כשהם התבדרו ברוח. ואף על פי שחלקם הגדול היה בצבעי אדום-כחול-לבן, לא את צרפת הם ייצגו; הצבעים היו ערוכים אחרת, אף שאין קל מלנכס את הדגל הלאומי לטובת הקבוצה, בוודאי זו של עיר הבירה. קל לדמות אוהדים של קבוצות אחרות, בערי בירה אחרות ברחבי העולם, משתמשים בדגל הלאומי גם כשצבעיו אינם זהים לצבעי הקבוצה. ואף שמעשה זה איננו אסור – ומדוע שלא יוכל אזרח להניף בגאווה במדינתו את דגלה? – הריהו יכול לשמש גם למטרות ציניות ומכוערות. ולפיכך מוטב להימנע ממנו. אבל זה עניין של טעם. ולפריזאים, כאמור, יש טעם מצוין.

ועל רקע אותו טעם פריזאי, נפסלו גם שאר המקומות המועמדים לשמש יעד לטיסה. אובד עצות, יכולתי להעלות בדעתי אפשרות אחת בלבד: שהטיסה איננה במרחב, אלא בזמן. שלא אל עיר או מדינה או יבשת אחרת שׂמה הטיסה את כנפיה, אלא אל תקופה אחרת בזמן. תהיתי שמא המשחק לא חוזר אל שנת 1993, כשבאותו פארק דה פרינס התעלה הכדורגל הישראלי לאחת מפסגותיו הגבוהות ביותר בניצחון המרעיש 2-3 על נבחרת צרפת. מאז אותה סנסציה על הסן זרמו בה מים רבים, וגם מיתרי קולו האבוד של מאיר אינשטיין חזרו לאיתנם, ומי ששיחק באותה נבחרת הוא היום מאמן, ומי שאימן אותה אז היום מפרשן. ובסוף שבוע שבו תקשורת הספורט הישראלית חגגה את הישגי הקבוצות הישראליות באירופה, נעים היה להיזכר בצעדינו הנאיביים הראשונים ביבשת, באותו קמפיין אירופי ראשון, כי תבוסות לנבחרות סקנדינביות בשיעור של חמישה שערים כמובן לא חזרו שנית. או שכן, אבל בכל מקרה התפכחנו מאז ולמדנו שהנבחרת יכולה להפסיד שבע שנים אחר כך 5-0 לנבחרת סקנדינבית אחרת, ועדיין להיות מובכת יותר ממה שקורה מחוץ למגרש. ואני, אישית, על אף שזה לקח מספר שנים, לבסוף למדתי להכיר בכך שאף שאנו משחקים באירופה – זה לא אומר, זה באמת לא אומר, שאנחנו שייכים אליה גיאוגרפית.

ומכיוון שהרעיון שמשחק כדורגל הוא למעשה טיסה בזמן הוא רעיון מגוחך, שמקומו בספרי מדע בדיוני גרועים במיוחד אבל בוודאי לא בתיאורים רציניים של כדורגל צרפתי, זנחתי גם אותו. ומאחר שנשללו האפשרויות שהטיסה היא למקום אחר או לזמן אחר, ולאחר שפריז כבר כבשה צמד שערים והמשחק התקרב לסיום, לא נותרה בידי ברירה אלא להסיק שהטיסה היא לא בזמן ולא במרחב ואף לא בעולם הזה או מהעולם הזה. הטיסה היא לשומקום, או לכל-מקום, או לעל-מקום. כלומר, אף שאנשים אינם איים כשלעצמם, הם יכולים למצוא לעצמם כאלה, לברוא להם אותם, גם בלב (או בפאתי) עיר סואנת. ואמנם כאן זה פריז, כמאמר הסיסמה או כצעקתה, אבל כאן זה קודם כל כדורגל. והכדור הוא עגול. ולדרבי יש חוקים משלו. ובְעל-מקום לא צריך להיות בן המקום כדי להיות בן בית; לא צריך להיות דובר של שפת המקום כדי לתקשר עם הסובבים. כי קהל של קבוצת כדורגל, קהילה של קבוצת כדורגל, חורגת בעל-מקום מחלוקות אקראיות שעורכים בעולמות אחרים: אין לה עניין בחלוקות על פי גזע, דת או לאום (מין? אולי). צריך רק להיות בן אדם – כי הרי ציפורים אינן באות בשערי האצטדיון.

זה לא שעל-מקום הוא גן עדן. הוא לא. אנשיו לא שוחרי שלום. הם אוהדי כדורגל. כי במרחק לא גדול במרחב, בניס שבדרום המדינה הופסק משחק הכדורגל למשך 20 דקות רק יום קודם, בגלל התפרעות אוהדים. ובמרחק לא גדול מאוד בזמן, רק כמה שנים, נהרג אוהד בעקבות מהומות על רקע אנטשימי לאחר משחק של פריז סאן ז'רמן נגד הפועל תל אביב. אבל זו הסיבה שהמקום נקרא על-מקום, ולא על-זמן.

כי לפעמים הטיסה נגמרת. על פי רוב היא לא אורכת יותר משעה וחצי. ובסביבות אותה נקודת זמן, כשהנוסעים מתבקשים להדק את חגורות הבטיחות ובכל זאת קמים, אוסף הקיצוני השמאלי הפריזאי את הכדור באגף, מעביר אותו בין רגליו ואת רגליו סביבו ואת יריביו איפה שהוא מותיר מאחור כשרגליהם קשורות… ולבסוף מגביה כדור לצד השני של הרחבה, שם ממשיך פריזאי אחר את הכדור בבעיטת יעף מדויקת וחלשה לעבר השוער. הוא נוחת רכות בין ידיו המושטות, ואז מתגלגל לאיטו על מסלול מספר 5 שבין רגליו, חוצה את קו הגבול חזרה אל העולם הזה ונושק לרשת ברוֹך, כפי שנוהגים לעתים אנשים להצמיד את שפתיהם לאדמה בנחיתתם במקומות מסוימים בעולם. וכפי שנהוג במקומות מסוימים בעולם כשהטייס משיב את נוסעיו בבטחה הביתה, פרצו האנשים בתרועות רמות ובמחיאות כפיים סוערות מתוך השתאות על הפלא שבטיסה. ואחד מהם אף העיף תינוק לשמים, ואני מקווה שגם תפס אותו.