על בתים ארעיים וחגים ניידים, על משא ההיסטוריה ומסע באירופה, על עיר האורות והעיר הנצחית –
בחתונת הוריו של אכילס נמנע זאוס מלהזמין את אלת המלחמה אריס, ובאופן בלתי-נמנע נוצרה תאונת שרשרת בתגובה: אריס שנעלבה זרקה "ליפה שֶבַּאלות" תפוח זהוב, שנתפס על ידי הרה ואתנה ואפרודיטה, שעל מנת להכריע בסוגיה פנו לזאוס, שהטיל את הבחירה על פריז, שבחר באפרודיטה שהציעה לו את הלנה, שחטיפתה הציתה את מלחמת טרויה: בלתי-נמנעות הבחירה וטרגיוּת השלכותיה. אחרי הבחירה שנכפתה על פריז, הזדמנה השוואה בין העיר שנושאת את שם גיבור המיתוס לבין זו שנוסדה מתוך התגלגלות גרסאותיה(?).
***
במקום שלא ניתן לראות משחקי כדורגל, ניתן רק "לראות" אותם. ומה שניתן היה "לראות" ברומא (ובפירנצה) הוא עיר מוכת-טרור, משותקת מפחד מפני חוליגנים שפולשים אליה מבית ומחוץ. בהלה אחזה בבירה של המדינה שהיא אלופת העולם בכדורגל, קסנופוביה וקרתנות הנחו את העיר שלפני 50 שנה הניחו בה את התשתית הכלכלית ליצירת האיחוד האירופי. ועם זאת גם פריז, בה הותרה כניסתי למגרשי כדורגל, לא מכניסה אורחים – מילולית. כפי שכותב גופניק ב”פריז אל הירח”, "פריז פתוחה בפני כל אחד, אבל מה שפתוח אינו לגמרי פריז. זו פריז אחרת, סימולקרה של פריז, שעוטפת את זו האמיתית ונמצאת שם כדי שיראו אותה, כדי להיראות". אלא שהדחייה הפריזאית כלל לא מורגשת, כה גדול עידונה; הזקן האיטלקי שעמד לפני הדלפק, לעומת זאת, לא יכול היה להיות בוטה או ישיר יותר.
אבל מעבר לקסנופוביה ולקרתנות, הפניקה הרומאית משקפת פרימיטיביות. בעולם של הגירה, ביבשת שהולכת ומתמלאת מהגרים, בפתרון הרומאי היה גלום הפיגור הרומאי. נאנקת תחת עול ההיסטוריה המפוארת שלה, רומא אינה מכירה בעולם של המאה ה-21 משום שהיא עדיין תקועה במאות קודמות. אולי ריינר מריה רילקה קצת מחמיר איתה, אבל עדיין: "… לרומא, אם אינך יודע זאת מכבר”, הוא כתב למשורר הצעיר, "יש השפעה מעציבה באופן מדכא בימים הראשונים: אווירת המוזיאון חסרת החיים שהיא נושפת; תלי תלים של כל תקופות העבר שלה, משוחזרים ומתוחזקים במאמץ רב, עליהם מתקיים הווה קטן; הערכת-היתר העצומה של מומחים ופילולוגים, אותה מחקה הנוסע הממוצע באיטליה ביחס לכל הדברים המעוותים והעזובים שבסופו של דבר אינם אלא שרידים מקריים של תקופה אחרת ושל חיים שאינם ואסור שיהיו שלנו…”. ופריז? לאחר שחמקה ממני גאונותו של מסי, הלכתי לשבת יום אחד בבית הקפה Les Deux Magots, אותו נהגה לפקוד בעבר סוללה של אנשים בעלי גאונות משל עצמם: ויילד, ג'ויס, המינגוויי ובעיקר סארטר וקאמי. אבל גם הם, לדאבוני המתמשך, לא היו שם: “נוכחותה של כל כך הרבה היסטוריה אמורה להיות… אפילו מביכה. אבל היא לא, לא משום שהעבר כה נשגב אלא משום שנדמה שהוא איננו. היעילות הצרפתית נטולת-הסנטימנטים… מנטרלת נוסטלגיה. ההיסטוריה כל הזמן מנגבת את השולחן ושואלת אותך, חסרת-סבלנות קמעה, מה תרצה עכשיו".
אם הפתרון הרומאי היה קסנופובי וקרתני, נראה שזה לא היה מקרי. מילאן המקרטעת, שבראשה עומד גם מי שעומד בראש הממשלה, מסמנת לא רק את חולשתו המקצועית של הכדורגל האיטלקי הדועך – אלא גם את חולשתו המוסרית על רקע פרשיית הקלצ'יופולי. והדג מסריח מהראש (בצרפת, לעומת זאת, רק הגבינה מסריחה): רק לפני שבוע לעג ברלוסקוני לאובמה ולאשתו "השזופים". הוא גם פרימיטיבי, לפחות בהשקפותיו הלשוניות: כותרת ראשית בעיתון לפני שבוע בישרה, “ברלוסקוני תוקף את הלהגים המדוברים".
טרופת-טרור, קסנופובית וקרתנית, כורעת תחת משאה המחייב של היסטוריה ארוכה, מובכת על ידי פוליטיקאי בכיר שהוא גזען וגרוע מכך, בעל רעיונות לשוניים הזויים (“רק ליברמן מבין ערבית") – רחמים, רחמים על רומא.
***
ופריז?
לפעמים אנשים מבקשים שתביא משהו מחו"ל, אבל לפעמים הם מבקשים שתביא רק משהו – לא משהו ספציפי, רק מה שהוא. מישהי ביקשה ממני שאחפש לה קשת בענן.
אבל בשבועות הראשונים הייתי עסוק מדי בחיפוש אחר ספורט. זה לא היה פשוט. לקח לי שבועיים להגיע למשחק כדורגל – נצח. הרוגבי לא היה מדהים, לטורניר גולף בסוף לא הלכתי, היה איזה טורניר אתלטיקה קיקיוני שלא עורר השראה, ולא הרבה יותר. לא חסרים בפריז מתקני ספורט, אבל הם כולם ממוקמים בפאתי העיר; גם קבוצות לא חסרות, אבל הן דחוקות לקרן הרחוב: “הרחוב הספורטיבי" איננו, כמאמר הקלישאה, “גועש" – פשוט כי בפריז אין רחוב כזה. וגם ברחובות שיש בפריז לא מרגישים את נוכחותן. תרבות הספורט ככלל נדחקת לקרן זווית. אז מה יש בה?!, שאלתי את עצמי.
תשובה לשאלה, כשהיא נהגית באינטונציה שונה במקצת, מציע גופניק: שפריז מיוחדת בזכות המתח בין התרבות הגבוהה, הרשמית, המופשטת, לבין החברה ותרבותה הפופולרית, ובזכות הזליגה של התרבות הגבוהה מטה, שבזכותה הופך כל אדם מהשורה ל"מונטיין בעצמו במגדל משלו".
מה יש בה?, היא השאלה שהמשורר הרומנטי קיטס סירב לשאול ביחס לקשת בענן. כשניוטון הצליח להסביר את סודה – ובין השאר לחשוף את שמה העברי כאוקסימורון, שכן הקשת לא נמצאת באף מקום, היא תלויה במיקום האדם ובמיקום השמש – לבו של קיטס נשבר:
Do not all charms fly
At the mere touch of cold philosophy?
There was an awful rainbow once in heaven:
We know her woof, her texture; she is given
In the dull catalogue of common things.
Philosophy will clip an Angel's wings,
Conquer all mysteries by rule and line,
Empty the haunted air, and gnomed mine –
Unweave a rainbow
קיטס מת – מלב שבור? לא, שחפת – ונקבר ברומא. מעברו השני של הטיבר, באחד מאינסוף החדרים של מוזיאוני הוותיקן נמצאת היצירה המפורסמת של רפאל, האסכולה של אתונה. מוקפים ערב רב של הוגי דעות "קרים”, במרכז הבמה ניצבים אפלטון ואריסטו, אריסטו מחווה בידו מטה, אפלטון מצביע מעלה.
בשני המקומות, למעלה ולמטה, מצאתי קשתות. בג'נבה, שביהירותה לא למדה את מוסר ההשכל הפריזאי בדבר הכרחיות ההכרעה וגם היום מעדיפה לשבת על הגדר ולא להצטרף לאיחוד האירופאי (ופשוט להשתמש ביורו!), נמצא סילון המים הגבוה בעולם, ה-jet d'eau. הוא פרץ מתוך מעמקי האגם כמו נורה מתותח, עולה הישר ללב השמיים, חודר לפער הצר שבו נפרדו העננים האפורים שכיסו את שמי ג'נבה. הרחק באופק מעבר להרים, גבוה מעל האגם, הבריק קשת בענן.
זמן קצר לאחר מכן, יומיים לפני שעזבתי את פריז, הלכתי להחליק על הקרח (בפרבר דרומי של פריז, כמובן). שמחתי לגלות שתוך זמן לא רב אני מצליח לחזור לרמה הנמוכה שאליה הגעתי כשלמדתי להחליק 12 שנים קודם. החלקה על הקרח היא ספורט שמוֹרה ענווה, שבו צריך להישאר קרוב לקרקע ושבו לומדים להעריך את הקרקע היציבה שעליה דורכים, לא מחליקים. אבל להחליק הוא לטעות, והיה ברור שנפילה היא רק עניין של זמן. כשזה קרה, הילדים בני הארבע שטסו באלגנטיות סביבי התפוצצו מצחוק. כדי לברוח מהם הלכתי ללובר, שם הנחתי שהם לא ימצאו אותי. אבל לא נכנסתי, נעצרתי בפירמידת הזכוכית בכניסה. מקרני השמש שחדרו דרך הזכוכית שסוככה על זירת ההחלקה השתקפה חצי-קשת קטנה בענן – כלומר, בקרח.
כך שמצאתי עבורה שתי קשתות בענן, אחת גבוהה ומלכותית, אחת נמוכה וצנועה. אבל היה אחד, כמובן, שהיה גדול משניהם יחדיו ומיזג אותם בתוכו.
***
אנשים היו שואלים, מה אתה עושה בפריז בחגים? ובאחד הפוסטים הקודמים עניתי בצורה מתחכמת. במקום לתת תשובה אמיתית (ולא מעניינת) עכשיו, אציע עוד תשובה מתחכמת (ולא פחות מכך, אמיתית): שלא ידעתי מה אעשה, ושלא הטרדתי את עצמי בכך; שלא דאגתי שמא אפספס חג, או שהשנה חלילה תתחיל בלעדיי ותותיר אותי תקוע לנצח בתשס"ט, בעיקר משום שבפריז תמיד חג – פריז בעצמה היא חג. היא "חג נייד", כפי שקרא המינגוויי לספרו על פריז, בביטוי מלבב שחיותו אובדת בתהומות התרגום לעברית: “אם התמזל מזלך לחיות בפריז בצעירותך, אז בכל מקום שאליו תלך בהמשך חייך היא תישאר איתך, משום שפריז היא חג נייד".
איזה חג? סוכות, כמובן – פריז היא ביחס לזמן מה שסוכות ביחס למרחב. פריז היא קשת בענן, הקשת שבין העננים הגבוהים והנמוכים – בשום מקום, בכל מקום, באף מקום, בעל-מקום, תמיד.
